גזר דין בתיק ת"פ 3020-02-12

הנאשמים שבפני, תושבי דיר אלבלח, אזח"ע, נותנים את הדין בגין בצוע עבירה של הסתננות, בנגוד לסעיף 2 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד - 1954.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 30.01.2012, או בסמוך למועד זה, לאחר שטפסו על גדר המערכת העוטפת את אזח"ע, נעצרו הנאשמים בתחומי מדינת ישראל, בסמוך לכניסתם, בעקבות דווח שהתקבל אצל כוחות צה"ל בדבר החדירה.

כתב האישום בתיק זה הוגש ביום 02.02.2012.

ביום 19.02.2012 בקשו הצדדים ארכה לסיום הליכים מקדמיים בנוגע להמצאת חומר חקירה.

ביום 04.03.2012, לאחר דין ודברים בעקבות שוני בעמדות בין שני הנאשמים, הגיעו הצדדים לידי הסדר טעון, במסגרתו תוקן כתב האישום המקורי, הדיון נדחה להיום לפרשת העונש.

בדיון היום, במסגרת שלב הראיות לעונש, הגישה ההגנה אמרות הנאשמים וכן דוח תחקור שבוצע על ידי גופי בטחון בסמוך לאחר חדירתם (ס/1 עד ס/3). התביעה הסכימה להגשת האמרות ודוח התחקור, בלא שעמדה על חקירתם הנגדית של הנאשמים או הצגת ראיות סותרות מטעמה.

על פי האמור בדוח התחקור ובאמרות, נמלטו הנאשמים לשטח מדינת ישראל בעקבות מצור שהוטל על משפחתם על ידי שבט אחר, זאת בעקבות הריגת בת השבט האחר, על פי הטענה, על ידי מי ממשפחתם.

יצוין, כי גניבת גדר המערכת בוצעה, על פי דברי הנאשמים באמרותיהם הנ"ל, באמצעות דילוג מעליה, בלא נתון כלשהו על הסתיעות באחרים או על פגיעה בתשתית. לדברי הנאשם 1 בדוח התחקור ס/3, רדפו בני השבט היריב אחרי הנאשמים, ותוך כדי כך נסו לשטחי מדינת ישראל. ככל הנראה, אופן בלתי מתוחכם זה של חצית הגדר, הביא לגלוים המידי של הנאשמים ולתפיסתם.

שני הנאשמים צעירים, אינם נשואים, האחד יליד 1989 והשני יליד 1993.

התביעה הכללית עתרה להשית על הנאשמים עונש מאסר בן שנה אחת. התביעה הדגישה חומרת העבירה בה הורשעו הנאשמים, הפוטנציאל לפגיעה בבטחון המדינה. עוד עתרה התביעה להתעלם מן האמור באמרות הנאשמים, אשר לא נתמכו בראיה חיצונית, ולא ליתן להן כל משקל. התביעה טענה, כי בירור שנערך לא תמך בגרסת הנאשמים, אם כי לא הגישה על כך ראיה כלשהי במסגרת הראיות לעונש.

ההגנה, אשר, כאמור, ויתרה על טענה בדבר הגנת כורח בנוגע להכרעת הדין, הודתה בעבירה אך בקשה לקחת בחשבון הנסיבות המיוחדות במקרה זה, בעטין נאלצו הנאשמים, כפי האמור באמרות ס/1 - ס/3, לחצות את גדר המערכת. עוד הדגישה ההגנה גילם הצעיר של הנאשמים, הודאתם, חסכון בזמן שפוטי וכן היות נסיבות העבירה כפי שבוצעה בתיק זה במדרג הנמוך שנקבע בפסיקה לענין עבירות הסתננות, מקבילה לעבירת שב"ח.

הנאשמים, בדברם האחרון, הדגישו העדר הברירה תחתיו פעלו על פי תפישתם, נסיבותיהם האישיות, ובקשו להתחשב.

עבירות ההסתננות חמורות הן, ולא בכדי נקבעו בגינן ענשים חמורים. מדינת ישראל מוקפת אויבים העומדים עליה לכלותה, ושומה על בית המשפט לבסס הרתעה כלפי מי הפוגע בריבונותה.

פסיקת בתי המשפט בשנים האחרונות החמירה בעבירות אלה, וראה לענין זה ע.פ. 7171/06 של בית משפט המחוזי בבאר שבע, שם הוחמרו ענשיהם של שלושה נאשמים לענשים בני 22, 14 ו- 12 חדשים בגין עבירות הסתננות. עוד ראה ע.פ.ג. 9204-03-10, שם הוחמרה ענישה מ- 6 חדשי מאסר ל- 10 חדשים. כן ראה רע"פ 6313/06 שם אושרה קביעת בית המשפט המחוזי בנוגע לאחד הנאשמים בערעור הראשון שהוזכר.

יחד עם זאת, אין בידי לקבל עמדת התביעה, כי לנסיבות העבירה בכלל, ולנסיבות מקרה זה בפרט, אין השפעה. שהרי, התביעה הסכימה להגשת אמרות הנאשמים בהעדר חקירה נגדית ובהעדר הצגת ראיות נוגדות. באמרות אלה, העלו הנאשמים, מיד עם תפישתם, הטענה כי פעלו תחת איום.

ודוק: גם בפסק הדין ב-ע.פ. 7176/06 הנ"ל, קבע כב' ס. הנשיא, כתוארו אז, השופט נ. הנדל, כי את הצורך בבדיקה אינדיוידואלית של המקרה הנדון בעבירות מסוג זה, אשר פעם יכול שתהינה חמורות בנסיבותיהן, ופעם אחרת - בעלות חומרה מתונה יותר.

בפסיקה שצוטטה לעיל, וכן בפסיקה שהובאה על ידי הסניגור, נקבעו נסיבות לחומרא ולקולא בענין עבירות ההסתננות. לחומרא, יש לקחת בחשבון היות הנאשמים תושבי אזח"ע, והמתיחות השוררת בין אזור זה לבין מרקם החיים במדינת ישראל. מנגד, שורה של נסיבות מחמירות אחרות אינן מתקימות במקרה דנן: הנאשמים לא הסתיעו באחר על מנת לחדור הגדר, לא פרנסו את "תעשית ההברחות", לא פעלו בתחכום, נתפשו מיד עם כניסתם, אין עבר קודם, אין הסתבכות בעבירות נוספות מלבד עבירת ההסתננות, אין אינדיקציה למעורבות שלילית מבחינה בטחונית או פלילית (על פי האמור ב-ס/3 ענין זה נבדק על ידי גופי הבטחון והנאשמים הועברו לטפול המשטרה ה"כחולה"), אין מעבר בשטח מצרים ופגיעה במרקם היחסים עמה.

הוסף לכל אלה, גילם הצעיר של הנאשמים, חסכון בזמן שפוטי בהודאה בהזדמנות ראשונה כמעט, ובעיקר - אמרות הנאשמים, אשר, כאמור, לא נסתרו, בדבר פעולה תחת איום, ולו באופן סוביקטיבי, אם גם לא איום השולל פליליות המעשה.

בנסיבות האמורות, ראה בית המשפט כי ניתן, זו הפעם, שלא למצות הדין עם הנאשמים, ולגזור עליהם עונש מאסר מאסר שאיננו ארוך.